פסק-דין בתיק ת"ק 11560-02-13

בפני תביעה כספית בסך 4,856 ש"ח אשר הוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבעת בגין תשלומי יתר ששילמה התובעת בגין ארנונה שגבתה הנתבעת ביתר, בשל חיוב התובעת בשטח גדול משטח דירתה האמיתי (101 מ"ר במקום 93 מ"ר).

התובעת הינה הבעלים של דירה ברחוב אבא חושי 21 חיפה, הידועה כגוש:  10798, חלקה 24/5, הרשומה אצל הנתבעת כנכס מס' 1024552.

התובעת קיבלה חזקה על הדירה ביום 1.6.09, וזכויותיה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ביום 22.6.09.

התובעת טוענת כי לאחר שנכנסה בפועל להתגורר בדירה, בדקה בדירות אחרות בבניין ששטחן זהה לדירתה, וגילתה שדיירים אלה משלמים תשלומי ארנונה לפי 93 מ"ר לכל דירה, ואילו היא משלמת ארנונה לפי 101 מ"ר לחודש בשונה משאר הדירות.

התובעת פנתה לנתבעת מספר פעמים החל מיום 20.7.11 ( נספח ב' לכתב התביעה) ודרשה ביצוע מדידה של שטח דירתה, לצרכי חיוב בארנונה, ולטענתה רק לאחר שפנתה למשרד מבקר העיריה הגיעו פקחי הנתבעת ומדדו את שטח הדירה וקבעו ביום 30.1.12 כי שטח הדירה לצרכי חיוב בארנונה הוא אכן 93 מ"ר ( נספח ג' לכתב התביעה). הנתבעת החילה את התיקון מיום 1.8.11 ( נספח ה' לכתב התביעה).

התובעת פנתה לנתבעת ביום 10.1.12 ודרשה החזר של דמי הארנונה ששולמו ביתר, החל מיום 1.6.09, מועד בו קיבלה חזקה על הדירה ( נספח ד' ו-ו' לכתב התביעה), אך נדחתה.

הנתבעת בכתב הגנתה טוענת כי דין התביעה להידחות על הסף מפאת היעדר סמכות והיותן של השומות לשנים האמורות, שומות חלוטות. משכך, טוענת הנתבעת, לתובעת לא עומדת כל זכות להעלות את הטענה ולהשבת הסכומים, ששולמו על ידה בעבר .

הנתבעת טוענת כי דין המחלוקת נשוא התביעה לבירור בדרך של השגה וערר במסגרת המועדים הקבועים בחוק, וכי התובעת מבקשת לעקוף את הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: " חוק הערר").

הנתבעת טוענת כי מזה שנים נשלחו לתובעת שומות ארנונה בגין החיוב של הנכס הנ"ל וכן אף למחזיקים לפניה בנכס, תוך ציון מפורש של שטח הנכס, ובשום שלב לא הועלתה טענה של כפירה בשטח הנכס, ע"י המחזיקים בנכס לפניה ולא ע"י התובעת עצמה וכי טענות אלו לא הועלו במסגרת הגשת השגה ו/או ערר לפי חוק הערר .

לטענת הנתבעת, טענת התובעת נטענת באיחור רב. הנתבעת לא יכולה לבדוק האם לכל אורך השנים שטח הנכס היה כפי שנטען וכי לו הייתה טענה זו מועלית במסגרת סד הזמנים הקבוע בחוק, הייתה יכולה להיבדק הטענה בזמן אמת ומובאת בפני הפורום המתאים הקבוע בחוק הערר.

התובעת הפנתה בכתב התביעה  ובדיון לפניי לפסיקת בתי המשפט שהכירו בזכות להגשת תביעה כספית להשבת תשלומי ששולמו ע"י הנישומים ביתר, במספר תנאים.

בדיון שהתקיים בפני ביום 16.5.13 שמעתי את הצדדים, שקיבלו היתר לייצוג ע"י עו"ד וחזרו על הטענות המשפטיות.

אני מקבלת את טענת התובעת, לפיה הוראה החוסמת את אפשרות ההשגה על חיוב הארנונה בדרך של תביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר, את הטענה של התרשלות הרשות המקומית, זהו עניין הראוי לבירור לגופו. בסעיף 3(ג) לחוק הערר, נקבע כי מי שחוייב בארנונה כללית ולא השיג המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3) , רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

אין חולק כי נפלה טעות במדידת שטח הנכס. הנתבעת הודתה בכך, ואף זיכתה את התובעת רטרואקטיבית ממועד העלאת הדרישה הראשונה מטעמה למדידה. הנתבעת הינה הגוף המוסמך על פי סעיף 287 לפקודת העיריות להיכנס בכל זמן סביר לנכסים ולערוך בהם בדיקות ומדידות.

עצם הסמכות שניתנה לנתבעת לדרוש פרטים אודת כל שטח נכס מבעל נכס ו/או מהמחזיק בו, אין להסיק שיש חובה על בעל הנכס ו/או המחזיק בנכס לבצע את המדידה הדרושה לצורך שומת ארנונה (ת"ק 18761-02-10 דוד קורן נ' עיריית חיפה, 22.7.2010).

התובעת קיבלה חזקה בדירה ביום 1.6.09. התובעת סברה כי בעל הנכס והנתבעת ביצעו מדידה לשטח הנכס. הסתמכותה של התובעת על המדידה שהייתה קבועה ביום קבלת חזקה על הנכס אינה בלתי סבירה. התובעת היתה רשאית להסתמך על רישומי הנתבעת.

בבר"ע 2824/91, עירית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ (16.10.1991, מופיע בנבו) נקבע כי ככלל אין עיריה אמורה להחזיק בידיה כספים שגבתה שלא כדין רק משום שלא הוגשה השגה מבעוד מועד כנגד החיוב: "אין בחוק הנ"ל [חוק הערר, הערה שלי, ג.ס.ב] הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות הרשות המקומית..." (ראה גם ע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478 וע"א 4452/00 ט.ט.טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773).

גם בראי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התש"ם-1980, אין הדעת סובלת תוצאה של השארת הכספים, שגבתה העיריה שלא על פי דין, בידיה.

"מכלול השיקולים דלעיל גרם לכך שכיום עדים אנו לתפנית חדה בכל הנוגע לזכות להשבת מס שנגבה שלא כדין. הביקורת על הגישה המסורתית הושתתה על שני אפיקים. האחד, מתחום המשפט הציבורי. אין הצדקה לכך שרשות ציבורית תימנע מהחזרת כספים שנגבו שלא כדין... בלשון בוטה יותר נאמר שהדבר חוטא לכלל החוקשתי הבסיסי, המתיר גביית מס אך ורק אם הדבר נעשה מכל חוק..." (ד. פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט , מהדורה שניה 1998, כרך ב' עמ' 878). שם ישנו גם מענה לטענות הנתבעת בעניין שיבוש אפשרי במשק הכספים של הרשות ובעניין חובת הנישום לבדוק את דרישות התשלום הנשלחות אליו ע"י הרשות ( שם, עמ' 877).